באר היטב חשן משפט ז׳

1 אביו. אביו הוא כ"ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ"ע:

2 חבירו. ובי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ"ע:

3 שלשתן. וה"ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ"ע:

4 מעיניו. בסמ"ע כתב הטעם בשם הרא"ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש"ה דן אפילו בתחלת דין והב"ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע"ש:

5 י"ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ"ל הסמ"ע:

6 ואפי'. ואע"ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ"ע:

7 פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ"ע:

8 ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב עיין שם עכ"ל הסמ"ע:

9 נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע"פ ראייתן כדמסיק. סמ"ע:

10 אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ"ע:

11 כוונו. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' ל"ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא"כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ"ל:

12 דרבנן. וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סי"ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ"ע לדינא עכ"ל:

13 ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ"כ הסמ"ע והב"ח כתב דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

14 אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע"ל סי' מ"ו. ש"ך:

15 בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ"ל הסמ"ע ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ג:

16 לתלמידו. ומכ"ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ"ע והש"ך כתב דה"ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' צ"ו:

17 להושיב. לשון מוהרי"ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ"א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י כהן סי' ל':

18 קורבה. כתב מהרש"ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע"כ כתבתי כו'. ש"ך:

19 להצטרף. אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל"ד. סמ"ע:

20 אחרת. באותה בה"כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק וה"ה כשדנין על בה"כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא"כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ"ע: